נאשם

Hebrew

Etymology

Root
א־שׁ־ם (ʾ-sh-m)

The verb is the mediopassive of הֶאֱשִׁים (he'eshím), from the root א־שׁ־ם ('-sh-m). The noun follows from the participle of the verb.

Noun

נֶאֱשָׁם • (ne'eshám) m (plural indefinite נֶאֱשָׁמִים, feminine counterpart נֶאֱשֶׁמֶת)

1. (law) A defendant, (the) accused: a person charged with an offense.

Verb

נֶאֱשַׁם • (ne'eshám) (nif'al construction)

1. (law) To be accused (of a crime), to be charged (with), to be indicted (for, on a charge of).
2. (נֶאֱשָׁם, ne'eshám) Masculine singular present participle and present tense of נֶאֱַשַׁם (ne'eshám).

Conjugation

Conjugation of נֶאֱשַׁם (see also Appendix:Hebrew verbs) 

non-finite forms		to-infinitive: להיאשם / לְהֵאָשֵׁם action noun: —
finite forms		singular		plural
		m.	f.	m.	f.
past	first	נֶאֱשַׁמְתִּי		נֶאֱשַׁמְנוּ
	second	נֶאֱשַׁמְתָּ	נֶאֱשַׁמְתְּ	נֶאֱשַׁמְתֶּם	נֶאֱשַׁמְתֶּן
	third	נֶאֱשַׁם	נֶאֶשְׁמָה	נֶאֶשְׁמוּ
present		נֶאֱשָׁם	נֶאֱשֶׁמֶת	נֶאֱשָׁמִים	נֶאֱשָׁמוֹת
future	first	איאשם / אֵאָשֵׁם		ניאשם / נֵאָשֵׁם
	second	תיאשם / תֵּאָשֵׁם	תיאשמי / תֵּאָשְׁמִי	תיאשמו / תֵּאָשְׁמוּ	תיאשמנה / תֵּאָשֵׁמְנָה1
	third	ייאשם / יֵאָשֵׁם	תיאשם / תֵּאָשֵׁם	ייאשמו / יֵאָשְׁמוּ	תיאשמנה / תֵּאָשֵׁמְנָה1
imperative		היאשם / הֵאָשֵׁם	היאשמי / הֵאָשְׁמִי	היאשמו / הֵאָשְׁמוּ	היאשמנה / הֵאָשֵׁמְנָה1
notes		Rare in Modern Hebrew.