מיין

See also: מײַן

Hebrew

Etymology 1

Root
מ־י־ן (m-y-n)

Verb

מיין / מִיֵּן • (miyén) (pi'el construction)

1. (transitive) to sort

Conjugation

Conjugation of מיין / מִיֵּן (see also Appendix:Hebrew verbs) 

non-finite forms		to-infinitive: לְמַיֵּן action noun: מייון / מִיּוּן
finite forms		singular		plural
		m.	f.	m.	f.
past	first	מיינתי / מִיַּנְתִּי		מיינו / מִיַּנּוּ
	second	מיינת / מִיַּנְתָּ	מיינת / מִיַּנְתְּ	מיינתם / מִיַּנְתֶּם	מיינתן / מִיַּנְתֶּן
	third	מיין / מִיֵּן	מיינה / מִיְּנָה	מיינו / מִיְּנוּ
present		מְמַיֵּן	מְמַיֶּנֶת	מְמַיְּנִים	מְמַיְּנוֹת
future	first	אֲמַיֵּן		נְמַיֵּן
	second	תְּמַיֵּן	תְּמַיְּנִי	תְּמַיְּנוּ	תְּמַיֵּנָּה1
	third	יְמַיֵּן	תְּמַיֵּן	יְמַיְּנוּ	תְּמַיֵּנָּה1
imperative		מַיֵּן	מַיְּנִי	מַיְּנוּ	מַיֵּנָּה1
notes		Rare in Modern Hebrew.

Etymology 2

From English Maine.

Proper noun

מיין / מֵיְן • (meyn) f

1. Maine

Yiddish

Verb

מיין • (meyn)

1. inflection of מיינען (meynen):
   1. first-person singular
   2. imperative singular

Determiner

מיין • (mayn)

1. (nonstandard) Unpointed form of מײַן (mayn).