טֵינְפֵילוֹ

Judeo-Italian

Etymology

Inherited from Classical Latin templum (“open space for augural observation; sanctuary, shrine, temple”).

Noun

טֵינְפֵילוֹ (ṭenəpelo /tenpelo/) m

1. temple (house of worship)
   • 16^th century [750–450 BCE], “לוּ לִיבֵירוֹ דֵי יִרְמִיַהוּ [Lu libero de Jirmiau, The Book of Jeremiah]”, in נְבִיאִים [Neviim, Prophets]‎^[1] (manuscript), translation of נְבִיאִים [Nəvīʾīm, Prophets] (in Biblical Hebrew), chapter 7, verse 2, leaf 1, lines 10–12:

     נוּן סְפֵירִיטִי אַה ווּאִי אַה פַארַאוֵילִי דֵי פַֿאלְצִיטַאדֵי אַה דִירֵי טֵינְפֵילוֹ דֵי דוּמֵידֵית טֵינְפֵירלוֹ דֵי דוּמֵידֵית טֵינְפֵילוֹ דֵי דוּמֵידֵית אֵיסִי׃ (Judeo-Roman)

     nun səperiṭi ʔah wuʔi ʔah paʔraʔweli de faʔləṣiṭaʔde ʔah dire ṭenəpelo de dumedeṯ ṭenəpelo de dumedeṯ ṭenəpelo de dumedeṯ ʔesi.

     /Nun speriti a vui a paraveli de falzitade a dire: Tenpelo de Dumedeo! Tenpelo de Dumedeo! Tenpelo de Dumedeo essi!/

     Do not trust yourselves to words of falsehood saying: 'The temple of the Lord! The temple of the Lord! The temple of the Lord [are] they!