בוטל

Hebrew

Root
ב־ט־ל (b-ṭ-l)
10 terms

Verb

בוטל / בֻּטַּל • (butál) (pu'al construction, active counterpart ביטל / בִּטֵּל)

1. (of plans, a schedule, an event, or the like) To be canceled, to get canceled.
2. (of a decision, a decree, or the like) To be canceled, to be annulled.

Conjugation

Conjugation of בוטל / בֻּטַּל (see also Appendix:Hebrew verbs)

non-finite forms		to-infinitive		—
finite forms		singular		plural
		m	f	m	f
past	first	בוטלתי / בֻּטַּלְתִּי		בוטלנו / בֻּטַּלְנוּ
	second	בוטלת / בֻּטַּלְתָּ	בוטלת / בֻּטַּלְתְּ	בוטלתם / בֻּטַּלְתֶּם	בוטלתן / בֻּטַּלְתֶּן
	third	בוטל / בֻּטַּל	בוטלה / בֻּטְּלָה	בוטלו / בֻּטְּלוּ
present		מבוטל / מְבֻטָּל	מבוטלת / מְבֻטֶּלֶת	מבוטלים / מְבֻטָּלִים	מבוטלות / מְבֻטָּלוֹת
future	first	אבוטל / אֲבֻטַּל		נבוטל / נְבֻטַּל
	second	תבוטל / תְּבֻטַּל	תבוטלי / תְּבֻטְּלִי	תבוטלו / תְּבֻטְּלוּ	תבוטלנה / תְּבֻטַּלְנָה1
	third	יבוטל / יְבֻטַּל	תבוטל / תְּבֻטַּל	יבוטלו / יְבֻטְּלוּ	תבוטלנה / תְּבֻטַּלְנָה1
imperative		—	—	—	—1

¹ Rare in Modern Hebrew.