אוּרַארֵי

Judeo-Italian

Etymology

Inherited from Classical Latin ōrō, ōrāre (“to deliver a public speech; to beg, plead”), of uncertain origin.

Verb

אוּרַארֵי (ʔuraʔre /urare/)

1. (intransitive) to pray
   • 16^th century [750–450 BCE], “לוּ לִיבֵירוֹ דֵי יִרְמִיַהוּ [Lu libero de Jirmiau, The Book of Jeremiah]”, in נְבִיאִים [Neviim, Prophets]‎^[1] (manuscript), translation of נְבִיאִים [Nəvīʾīm, Prophets] (in Biblical Hebrew), chapter 7, verse 16, leaf 2, right page, lines 7–8:

     אֵי טוּ נוּן אוּרַארֵי פֵיר לוּ פוּפֵילוֹ קוּוֵיסְטוֹ אֵי נוּן אַלְצַארֵי פֵיר אֵיסִי קַאנְטוֹ אֵי אוּרַאצִיאוֹנַה אֵי נוּן פְרֵיגַארֵי אִן מִי קֵי נוֹ אִייוֹ אִינְטֵינוֹ טִי׃ (Judeo-Roman)

     ʔe ṭu nun ʔuraʔre per lu pupelo quwesəṭo ʔe nun ʔaləṣaʔre per ʔesi qaʔnəṭo ʔe ʔuraʔṣiʔonah ʔe nun pəregaʔre ʔin mi qe no ʔinəṭeno ṭi.

     /E tu nun urare per lu pupelo questo, e nun alzare per essi canto e uraziona, e nun pregare in mi, ché no intenno ti./

     And do not pray for this people; and do not raise any chant or prayer for them, and do not plead with me, for I do not hear you.

Related terms

• אוּרַאצִיאוֹנַה (ʔuraṣiʔonah /⁠uraziona⁠/)