אוּמֵינִי

Judeo-Italian

Noun

אוּמֵינִי (ʔumeni /umeni/) m pl

1. plural of אוֹמוֹ (ʔomo /⁠omo⁠/): men
   • 16^th century [750–450 BCE], “לוּ לִיבֵירוֹ דֵי יְחֵזְקְאֶל [The Book of Ezekiel]”, in נְבִיאִים [Neviim, Prophets]‎^[1] (manuscript), translation of נְבִיאִים [Nəvīʾīm, Prophets] (in Biblical Hebrew), chapter 14, verse 18, leaf 67, right page, lines 3–5:

     אֵי לִי טְרֵי אוּמֵינִי קוּוֵיסְטִי אֵינְפֵֿירַה דֵי אֵיסַה וִיווֹ אִייוֹ דִיטוֹ דֵי דוּמֵידֵית דֵית נוּן סְקַאנְפֵירַאנוֹ פִֿילְייוּלִי אֵי פִֿילְייוּלִי קֵי אֵיסִי סוּלִי אֵיסִי סֵירַאנוֹ סְקַאנְפַאטִי׃ (Judeo-Roman)

     ʔe li ṭəre ʔumeni quwesəṭi ʔenəp̄erah de ʔesah wiwo ʔiyo diṭu de dumedeṯ deṯ nun səqaʔnəperaʔno ʔe p̄iləyyuli ʔe p̄iləyyuli qe ʔesi suli ʔesi seraʔno səqaʔnəpaʔṭi.

     /["]E Li tre umeni cuvesti enfera de essa, vivo ijo", dittu de Dumedeo Deo, "Nun scanperanno e figliuli e figliuli ché essi suli essi seranno scanpati.["]/

     ["]And [despite] these three men in its midst—[as] I live," [was] the word of Lord God, "They will not deliver sons and daughters, for they alone will be delivered.["]