סר

Hebrew

Etymology 1

Root
ס־ו־ר (s-w-r)

Verb

סָר • (sar) (pa'al construction) (intransitive)

1. to turn, to turn aside
2. (Biblical Hebrew) to depart

Conjugation

Conjugation of סָר (see also Appendix:Hebrew verbs) 

non-finite forms		to-infinitive: לָסוּר action noun: —
finite forms		singular		plural
		m.	f.	m.	f.
past	first	סַרְתִּי		סַרְנוּ
	second	סַרְתָּ	סַרְתְּ	סַרְתֶּם	סַרְתֶּן
	third	סָר	סָרָה	סָרוּ
present		סָר	סָרָה	סָרִים	סָרוֹת
future	first	אָסוּר		נָסוּר
	second	תָּסוּר	תָּסוּרִי	תָּסוּרוּ	תסורנה / תָּסֹרְנָה1
	third	יָסוּר	תָּסוּר	יָסוּרוּ	תסורנה / תָּסֹרְנָה1
imperative		סוּר	סוּרִי	סוּרוּ	סורנה / סֹרְנָה1
notes		Rare in Modern Hebrew.

References

• H5493 in Strong, James (1979) Strong’s Exhaustive Concordance to the Bible

Etymology 2

Root
ס־ר־ר (s-r-r)

Adjective

סַר • (sár) (feminine סַרָה, masculine plural סַרִים, feminine plural סַרוֹת)

1. angry, implacable, resentful, stubborn, sullen.

Persian

Noun

סר • (sar)

1. Judeo-Persian spelling of سر (sar).
   • 1600s, Elisha ben Shmūel, translated by Dalia Yasharpour, The Prince and the Sufi: The Judeo-Persian Rendition of the Buddha Biographies, Brill, published November 9, 2020:

     סר אפֿראז המה פייגֿמבראן בוד
     המישה בא מלאייך המזבאן בוד

     sar-e afrâd-e hame peyğambarân bud
     hamiše bâ malâyek hamzabân bud

     He was the head of all the prophets,
     Always in agreement with the angels.