נוּמוֹ

Judeo-Italian

Etymology

PIE word
*h₁nómn̥

From Classical Latin nōmen, from Proto-Italic *nomən, from Proto-Indo-European *h₁nómn̥.

Noun

נוּמוֹ (numo) m

1. name
   • 16^th century [750–450 BCE], “לוּ לִיבֵירוֹ דֵי יִרְמִיַהוּ [Lu libero de Jirmiau, The Book of Jeremiah]”, in נְבִיאִים [Neviim, Prophets]‎^[1] (manuscript), translation of נְבִיאִים (Nəvīʾīm, “Prophets”) (in Biblical Hebrew), chapter 7, verse 11, leaf 1, lines 24–26:

     סֵי גְרוֹטַה דֵי בְרַאוִי פֿוּ לַה קַאסַה קוּוֵיסְטַה קֵי פֿוּ קְלַאמַאטוֹ לוּ נוּמוֹ מִיאוֹ סוּפֵירַה דֵי אֵיסוֹ אִין וִיאֵינְטֵי דֵי ווּאִי אֵיצִיאַה אִייוֹ אֵיקוֹ וִידִי דִיטוֹ דֵי דוּמֵידֵית׃ (Judeo-Roman)

     se gəroṭah de bəraʔwi fu lah qaʔsah quwesəṭah qe fu qəlaʔmaʔṭo lu numo miʔo superah de ʔeso ʔin wiʔenəṭe de wuʔi ʔeṣiʔah ʔiyo ʔeqo widi diṭo de dumedeṯ.

     /["]Se grotta de bravi fu la casa questa — che fu clamato lu numo mio supera de esso — in viente de vui, ezia ijo, ecco, vidi", ditto de Dumedet./

     If this house—upon which my name has been called—has been a cave of burglars in your eyes, I too, behold, saw [it]", [was] the word of the Lord.