התנבא

Hebrew

Root
נ־ב־א (n-b-ʾ)

Verb

הִתְנַבֵּא • (hitnabé) (hitpa'el construction)

1. to prophesy

Conjugation

Conjugation of הִתְנַבֵּא (see also Appendix:Hebrew verbs) 

non-finite forms		to-infinitive: לְהִתְנַבֵּא action noun: הִתְנַבְּאוּת
finite forms		singular		plural
		m.	f.	m.	f.
past	first	הִתְנַבֵּאתִי		הִתְנַבֵּאנוּ
	second	הִתְנַבֵּאתָ	הִתְנַבֵּאת	הִתְנַבֵּאתֶם	הִתְנַבֵּאתֶן
	third	הִתְנַבֵּא	הִתְנַבְּאָה	הִתְנַבְּאוּ
present		מִתְנַבֵּא	מִתְנַבֵּאת	מִתְנַבְּאִים	מִתְנַבְּאוֹת
future	first	אֶתְנַבֵּא		נִתְנַבֵּא
	second	תִּתְנַבֵּא	תִּתְנַבְּאִי	תִּתְנַבְּאוּ	תִּתְנַבֶּאנָה1
	third	יִתְנַבֵּא	תִּתְנַבֵּא	יִתְנַבְּאוּ	תִּתְנַבֶּאנָה1
imperative		הִתְנַבֵּא	הִתְנַבְּאִי	הִתְנַבְּאוּ	הִתְנַבֶּאנָה1
notes		Rare in Modern Hebrew.