דאב

Hebrew

Root
ד־א־ב (d-ʾ-b)
1 term

Verb

דָּאַב • (da'áv) (pa'al construction)

1. (literary) to grieve, to lament

   לבי דואב בעקבות המקרה. ― libí do'év b'ikvót hamikré. ― My heart grieves as a result of the incident.

Conjugation

Conjugation of דָּאַב (see also Appendix:Hebrew verbs)

non-finite forms		to-infinitive		לדאוב / לִדְאֹב
		action noun		—
		passive participle		דָּאוּב
finite forms		singular		plural
		m	f	m	f
past	first	דָּאַבְתִּי		דָּאַבְנוּ
	second	דָּאַבְתָּ	דָּאַבְתְּ	דְּאַבְתֶּם1	דְּאַבְתֶּן1
	third	דָּאַב	דָּאֲבָה	דָּאֲבוּ
present		דּוֹאֵב	דּוֹאֶבֶת	דּוֹאֲבִים	דּוֹאֲבוֹת
future	first	אֶדְאַב		נִדְאַב
	second	תִּדְאַב	תִּדְאֲבִי	תִּדְאֲבוּ	תִּדְאַבְנָה2
	third	יִדְאַב	תִּדְאַב	יִדְאֲבוּ	תִּדְאַבְנָה2
imperative		דְּאַב	דַּאֲבִי	דַּאֲבוּ	דְּאַבְנָה2

¹ Pronounced דָּאַבְתֶּם and דָּאַבְתֶּן in informal Modern Hebrew.
² Rare in Modern Hebrew.