בוטא

Hebrew

Root
ב־ט־א (b-ṭ-ʾ)

Verb

בוטא / בֻּטָּא • (buta) (pu'al construction, active counterpart ביטא / בִּטֵּא)

1. to be expressed, to be stated

Conjugation

Conjugation of בוטא / בֻּטָּא (see also Appendix:Hebrew verbs) 

non-finite forms		to-infinitive: —
finite forms		singular		plural
		m.	f.	m.	f.
past	first	בוטאתי / בֻּטֵּאתִי		בוטאנו / בֻּטֵּאנוּ
	second	בוטאת / בֻּטֵּאתָ	בוטאת / בֻּטֵּאת	בוטאתם / בֻּטֵּאתֶם	בוטאתן / בֻּטֵּאתֶן
	third	בוטא / בֻּטָּא	בוטאה / בֻּטְּאָה	בוטאו / בֻּטְּאוּ
present		מבוטא / מְבֻטָּא	מבוטאת / מְבֻטֵּאת	מבוטאים / מְבֻטָּאִים	מבוטאות / מְבֻטָּאוֹת
future	first	אבוטא / אֲבֻטָּא		נבוטא / נְבֻטָּא
	second	תבוטא / תְּבֻטָּא	תבוטאי / תְּבֻטְּאִי	תבוטאו / תְּבֻטְּאוּ	תבוטאנה / תְּבֻטֶּאנָה1
	third	יבוטא / יְבֻטָּא	תבוטא / תְּבֻטָּא	יבוטאו / יְבֻטְּאוּ	תבוטאנה / תְּבֻטֶּאנָה1
imperative		—	—	—	—1
notes		Rare in Modern Hebrew.